ממשיכים עם אהבה עצמית

בתור ילדה ונערה

אני זוכרת את עצמי בתור אחת

שמאוד אהבה את עצמה,

מאוד אהבה כל חלק וחלק בה,

ממש ילדה ונערה שמאוהבת בעצמה.

אותה ילדה הייתה מלאת שמחת חיים,

מלאת נתינה, מלאת שחרור, מלאת אמת ואותנטיות.

כשבגרתי יותר,

התחלתי לשמוע הרבה פעמים מהסביבה את המשפט:

"איך את מתה על עצמך! איך את מאוהבת בעצמך!"

אני ממש זוכרת איך באותם רגעים,

כל פעם ששמעתי את המשפט הזה,

רץ לי סרט של מחשבות בראש

מחשבות שתוהות

האם אותו אדם שאמר לי את זה

התכוון לכך באופן חיובי

או שמא בתור גנאי.

ההחלטה של המוח שלי לקחת את המשפט הזה בתור גנאי

נעשתה כהבחנתי בך

שבכל פעם שהאחים שלי רבים איתי

הם זורקים לי את המשפט הזה

ותת המודע שלי, כמו של כולנו,

עשה אחד ועוד אחד ויצא לו

שלאהוב את עצמי ולהיות מאוהבת בעצמי זה כניראה לא טוב

עם השנים,

למדתי להסתיר את אותה אהבה עצמית

חלילה שלא יכעסו עליי

חלילה שלא יידחו אותי

חלילה שלא לא יאהבו אותי

תמיד אהבתי בני אדם,

תמיד הייתי חברותית,

היה לי חשוב לאהוב אחרים ולהיות נאהבת,

וברגע שהסקתי מיכך שאותה אהבה עצמית

מרחיקה אותי מאנשים וגורמת להם לאהוב אותי פחות

בחרתי להסתיר אותה

כדי להמשיך לשמור על החיבור האנושי שלי עם אחרים.

הבעיה באותה הסתרה

היא שמרוב שהייתי כל כך טובה

בלהסתיר את האהבה העצמית שלי

ממש שכנעתי את עצמי שהיא פשוט לא קיימת

עד לכדי כך

שבשלב כלשהו היא באמת התרחקה מימני.

פחות הבטתי וחייכתי לעצמי במראה (משחק שהיה אחד האהובים עליי)

פחות תקשרתי עם עצמי

פחות פרגנתי לעצמי, גם כשהיה על מה

פחות סלחתי לעצמי

ולאט לאט פשוט נעלמתי

החיבור שלי עם עצמי נעלם, ואני נעלמתי.

בראייה לאחור,

לאחר לא מעט שנים של עבודה עצמית,

הבנתי כמה מסקנות מאוד חשובות!

1. לגביי כל אלו שאמרו לי את המשפט המדובר,

אני בטוחה שחלקם אמרו זאת ממקום שהם ראו בי השראה

רצו ללמוד בעצמם כיצד לאהוב את עצמם בדיוק כמוני.

ואותה מסקנה שהם מגנים אותי היא שלי בלבד וסרט שיצרתי בעצמי.

2. גם אלו שלא אמרו זאת מהמקום הזה,

אלו שבאמת התכוונו לגנות את האהבה העצמית שלי,

אני רוצה להאמין שזה גם נבע ממקום שרצו להרגיש כמוני

ואולי בגלל שלא הצליחו חוו זאת כתסכול ולכן בחרו לגנות אותי

מתוך מקום של ליצור חיבור וקשה לנו ליצור חיבור עם מי ששונה לנו.

3. כשהסכמתי לקבל את אותה החלטה בראש שלי

לוותר על האהבה העצמית כדי להרוויח את האהבה של הסובבים אותי

בעצם הפסדתי הכל, גם את שלי לעצמי וגם את של הסובבים אותי.

4. כשבחרתי לוותר על האהבה העצמית שלי

הפכתי לאדם פחות טוב, פחות חיובי, פחות אוהב, פחות מעניק ונותן.

בקיצור, הענשתי גם את עצמי וגם את הסביבה שלי.

5. בדיעבד בחרתי לוותר על האהבה העצמית כי חששתי שאולי

אני לא ראויה לה, ואותו וויתור עצמו הוא זה שהפך אותי לראויה פחות, מעצם היותי אדם פחות כל התיאורים שרשמתי במסקנה מס' 4.

והמסקנה אולי הכי חשובה

שממש ארצה שתטמיעו אותה טוב טוב

בתוך הלב שלכם !!!

כשאתם אוהבים את עצמכם,

אתם אנשים טובים וראויים יותר,

אתם שמחים יותר

ובכך אתם הופכים את האהובים עליכם

והסובבים אתכם בכלל לשמחים יותר (שמחה מדבקת).

אלו שיבקרו או יגנו את אותה אהבה עצמית שלכם

הם אלו שבדר"כ הכי זקוקים להשראה מיכם!

אז במקום "לרצות" אותם כדי יאהבו אתכם

ע"י התרחקות מ-ללאהוב את עצמכם,

הושיטו להם יד,

למדו אותם והזכירו להם,

איך גם הם יכולים לאהוב כך את עצמם.

המשיכו לאהוב את עצמכם,

והיו אלו שמושכים אותם לעבר אותה אהבה

ולא אתם אלו שמושכים אותם הרחק מימנה.

מגיע לכל אחד ואחת מיכם להיות אהובים !

כל אחד והיופי המיוחד שלו בעולם הזה.

והעולם הזה בכלל זקוק לעוד אהבה

בעיקר אהבה עצמית!